Today is the yahrzeit (Yiddish: “year time”) of Professor Shoshani zl, 26th Tevet. Here is an exclusive text first published in 1968 in “Der Moment”, a Yiddish Newspaper in Uruguay, right after Professor Shoshani’s death. Thank you to the Schneiderman and Beitler’s fami

lies who gave it to me when I was filming in Uruguay. This

text was a lecture given by a student of Professor Shoshani, engineer Natan Shtsherbati. It was translated from Yiddish to Hebrew by Shimon Stern.

Enjoy it and write me if you have comments about it,

Michael Grynszpan

——

לזכר נשמת פרופ’ שושני ז”ל.
תלמידים ומעריצים מהמלומד הגדול והגאוני פרופסור שושני ז”ל באים עם פטירתו אלינו במערכת עם מאמרים, הערכות, וזכרונות מ”אדיר התורה” שנקרע מאיתנו.
בכל המאמרים הללו מודגש התורה שנלמדה אצל הפרופסור כפי תשומת הלב מכל יחיד.
במשך הזמן כבר הבאנו מאמרי חוץ מערכתיים, (הערת המתרגם: כלומר לא מתוך מערכת העיתון) מאמרים מדוד גאנז, מטות דראבינער, קלמן שטיינהויז, וחיים וואדאוואז.
”המאמענט” [שם העיתון] מעמידה לשירות תלמידי הפרופ’ שושני ז”ל, חרכי השבועון שלנו, מתחת המדור לזכר נשמת פרופ’ שושני, איפה שמדי שבוע יתפרסם העבודה שהתקבלה (כלומר המאמרים שנשלחו למערכת).
היום אנו מביאים את הטקסט מהרצאה אשר ניתנה באזכרה מחוג התנ”ך מהציונ. לאנדעס ארגון ע”י המהנדס נתן שטשערבאטי.
ההרצאה של המהנדס נתן שטשערבאטי:
לפרופ’ ע”ה היו כמה סוגי תלמידים. אני בעצמי אחד מהם, מחזיק תח”י השכלה אקדמאית, משנות חיי הצעירות והמוקדמות למדתי עברית ותנ”ך. לימוד העברית כמעט שכחתי. רק נשארו הידיעות והמסורת על נושאים יהודיים שהגיעו משיעוריה של אימי.
אך זה לא מנע שאהיה תלמידו של הפרופ’ במשך שבע שנים תמימות. הסיבה היחידה זה בגלל שכל הדברים הלא רווחיים הפכו אצל הפרופ’ ללימוד רווחי. אמנות פדגוגית מיוחדת תחומו. שנדרש בידיעות ענקיות. לא צריכים לחשוב שזה היה כ”כ קל כמו שאפשר לחשוב. המדע, הפילוסופיה, הומניזם, וריד מחייו בכלל, תמיד פנו אל המדע היהודי: תנ”ך, תלמוד, קבלה, וכו’. הוא אף פעם לא הצדיק משהו שלא הלך בתלם אל המהלך החשיבה הזה, לא בגלל אדיקות, אלא מתוך נקודת מבט של הגיון טהור.
התורה גם הייתה (אצלו) צורת חיים והרגל.
כבודי אל הנפטר ע”ה מדגישה הכרתי שפגישתי איתו היתה חשובה, עוד יותר מחשובה, הוא העמיד לפניי יהדות חשובה, לוגית, רציונלית, כמארג נקי.
תמצית מציווליזציה לכלל האנושות.
ראיתי איך שאנשים עם טבעים שונים יש להם מקום ראוי בקונצרט האנושי, כמו שחיסרון החכמה היא סיבה מרוע ולא כמו הרוע בעצמו, איך שהציווליזציה פוסעת ביחד עם החכמה ומכניסה נשמה אל תוך התרבות.
הוא פתח לי את העיניים שאראה איפה המעיינות של מים חיים, ובו זמנית ההשתקפות של אותם המעיינות.
על פי רוב מה שהמוח קולט על היהדות מבולבל, מלא מושגים פילוסופיים, וגורמים לאי סדר.
הלימוד העקרוני אצל היהודים זה התנ”ך וכתביה הכתובים ברוח נבואה.
ועל כמה מהיבטים על נבואה אנסה לדון בהמשך הרצאתי:
הלימוד אצל הפרופ’ ע”ה לא נטתה ולא סטתה, הוא אפילו לא ניסה לעשות תעמולה מיוחדת למען התנ”ך.
האדם הוא מחוייב, וצריך לשפוט את עצמו, לשקול לבדו דרכיו, התוצאות של מעשיו, בירוריו, וחקירותיו.
זה נמצא בשלל תרבות רחבה של האנושות. אם נשווה במקצת את השלל הלז אל התנ”ך (אני רק אומר מתוך מבט פילוסופי) כי כל מה שבתנ”ך קודש, והשאר חול. לדוגמא אם ניקח את דוד, כמשורר, ומצד השני את המשורר הכי גדול בעולם, מתרבות אונברסלית, שייקספיר האנגלי, גטה הגרמני, דונטה האיטלקי וכו’.
על הומרוס אומר אפלטון, הפילוסוף היווני הגדול שהיה הכי קרוב אל הרוח היהודי אשר הפרופ’ המליץ לי במיוחד לקרוא, מכיר בספרו ”הרפובליקה” שהומרוס מלא בשגיאות, ומייסד יסוד שהוא אינו יכול לבנות עליו וצריך לבנות את יסודותיו על משקל בניין רציונלי.
הכתבים של כמה גאונים כתובים על הנושאים שלהם בצורה כל כך צבעונית, אשר גורמים לאי דיוק. בטבע הכלכלה שולטת, הדיוק. האור רץ בדרך הקצרה ביותר. התהליכים המכניים מתפתחים במסגרות הכי מינימליות של עשייה.
התנ”ך גם סוג של כמו- טבע, אך ברוח.
הוא נכתב עם מספר מילים מינימלי, ובשביל הנושאים הוא משתמש בכמה שפחות תמונות, כלל לא יותר או פחות מדי, בדיוק כמה שיש צורך, לדוגמא: בין כל הרעיונות יש שניים שהם חשובים ביותר; הרעיון של היחיד ושל רבים, אפלטון בדיאלוג של פילבו או של תענוג, מתבטא דרך פיו של סוקרטס על היחיד והרבים:
”במידה שהנני יכול למדוד, זה מתנה של האל… אל האנושות…(…) קודמיי אשר ידעו יותר, ואשר היו יותר קרובים אל האל… מסרו לנו את המסורה והודיעו לנו כל הדברים הללו, אשר אליהם מתווסף ומוכתב ישות תמידית ונקרא מיחיד ורבים וכו”
דוד מתבטא בתהלים פרק ס”ב פסוק י”ב כך: אחת דיבר אלוהים, שתיים זו שמעתי.
שש מילים שאומרות את הכל.
היחיד והרבים הם שני רעיונות אשר לא סותרים, הן לא מפריעים אחד לשני, אצל הנביא נבנה על ידי רוח נבואה, בהאזור האנושי, נבנה הכלל, של הגאון והכישרון.
אפילו בפיזיקה, בחומר קונסטרוקסיאני, יש מקבילה; היא המיסטריה של ”הקונסטנט[היחידה] של פלאנק”.
היהודים האמיתיים, אלה שמתוכם מתפתח העם היהודי, נקראים בני נביאים, כלומר; נביאים קטנים, כלומר, נשמתם ניחנת בחומרים נבואיים.
מכאן נטייתם לשלום וציוולזציה.
עם הפרופ’ הוצג התמונה הבאה: נשמתו של הנביא היא כמו הטבע באספיריטו.
התנ”ך השלם מהמילה הראשונה עד האחרונה, מייצר גוף חי. כל פרק כמו איבר, כל פסוק כמרקם,
כל מילה כחלקים, כלים מתפרקים וכל אות כחלק, כל אות אפשר לפרק, והכל דופק פרפקט, כשלעצמו וכאשר מורכב ביחד.
אף שפה לא שימשה ולא התממשה לכזאת, בפיותם של הנביאים זרם לשון הקודש שבשבילנו היא עברית.
אפלטון והדיאלוג שלו של מטה או מדע, כאשר הוא מגיע אל האותיות הוא אומר שהן (האותיות) החלוליות הקטנות של השפה, ואי אפשר להתקדם ולעיין הלאה. לעומתו הקורס שהפרופ’ ע”ה מסר באונברסיטה סורבון בפריז על הא”ב היהודי אזי רק על האות א’ נמשך במשך של שלוש שנים.

תרגום מיידיש: שמעון שטרן